כאב הוא לא רק עניין של רקמות

שאלה שאני שומע לא מעט בקליניקה: "אז אתה אומר שהכאב שלי בראש?". היא עולה בדרך כלל כשאני שואל על שינה, על לחץ בעבודה או על תקופה קשה. התשובה היא לא. הכאב אמיתי, והוא מורגש בגוף. אבל מה שקורה בראש, ובחיים, משפיע על העוצמה שלו ועל כמה זמן הוא נשאר.

מה המחקר אומר

בשנת 2020 עדכן הארגון הבינלאומי לחקר הכאב (IASP) את ההגדרה הרשמית של כאב: "חוויה תחושתית ורגשית לא נעימה, הקשורה לנזק ממשי או אפשרי לרקמה, או דומה לחוויה כזו" [1]. המילה "רגשית" לא נמצאת שם במקרה. לפי ההגדרה, כאב הוא לא מדד ישיר לנזק ברקמה, אלא חוויה שהמוח מייצר מתוך כל המידע שיש לו.

הרעיון הזה לא חדש. כבר ב-1977 הציע הפסיכיאטר ג'ורג' אנגל את המודל הביו-פסיכו-סוציאלי: מחלה וכאב מושפעים מגורמים ביולוגיים, נפשיים וחברתיים יחד [2]. היום זה המודל המקובל ביותר להבנה ולטיפול בכאב כרוני [3].

שני גורמים מקבלים תשומת לב מיוחדת במחקר:

מתח מתמשך. תגובת דחק קצרה היא דבר בריא. כשהיא נמשכת לאורך זמן, היא עלולה לשבש את פעולת הקורטיזול, הורמון שבין השאר מווסת דלקת, ולהפוך את מערכת העצבים לרגישה יותר לכאב [4].

שינה. מחקרי מעקב מראים שבעיות שינה מנבאות הופעה או החמרה של כאב כרוני, ובאופן עקבי יותר מהכיוון ההפוך [5]. כלומר, שינה גרועה היא לא רק תוצאה של כאב, אלא גם גורם שמחזק אותו.

ויש גם צד מעודד: סקירה של 13 ניסויים מצאה שעצם ההסבר למטופל איך כאב עובד, מה שנקרא חינוך לכאב, הפחית כאב ומגבלה בתפקוד אצל אנשים עם כאב שרירי-שלדי כרוני [6].

אותה אבחנה, חוויות שונות

אחד הדברים החשובים שהמחקר מלמד הוא שאבחנה, או ממצא בבדיקת הדמיה, לא מסבירה לבדה את מה שאדם מרגיש, ולא מנבאת לבדה מה יקרה לו. וזה נכון לשני הכיוונים.

מצד אחד, ממצאים שנשמעים מפחידים נמצאים אצל הרבה אנשים בלי שום כאב. בסקירה של 33 מחקרים על אנשים בלי כאב גב, שחיקת דיסק נמצאה אצל 37% מבני ה-20 ואצל 96% מבני ה-80 [7]. מצד שני, כאב יכול להיות אמיתי לגמרי גם כשהבדיקות תקינות: אצל רוב האנשים עם כאב גב תחתון אי אפשר להצביע על סיבה מבנית אחת [8].

מה שכן משפיע הוא מכלול החיים. במחקר שעקב במשך שנה אחרי 609 אנשים עם כאב גב שמקרין לרגל, אחד הגורמים החזקים שניבאו מי לא ישתפר היה האמונה של המטופל עצמו שהבעיה תימשך זמן רב [9]. סקירה של 52 מחקרים מצאה שמי שחווה חוויות קשות בילדות נמצא בסיכון כפול בערך לכאב כרוני בבגרות [10].

חשוב לקרוא את זה נכון: אלה קשרים סטטיסטיים, לא גזר דין. הרבה אנשים שעברו ילדות קשה לא סובלים מכאב כרוני, והרבה אנשים עם "ממצא" בבדיקה מתפקדים מצוין. לכן אני לא נצמד לאבחנה אחת כהסבר לכל דבר, לא כדי לבטל אותה ולא כדי להפחיד בעזרתה. היא חלק מהתמונה, לצד הגוף, ההיסטוריה, השגרה והאופן שבו האדם מבין את הכאב שלו.

מה עדיין לא ידוע

המחקר מראה בבירור שגוף, רגש ושינה קשורים זה בזה, אבל לא תמיד ברור מה גורם למה אצל אדם מסוים. חלק מהמנגנונים, כמו הקשר בין קורטיזול לכאב, מבוססים בעיקר על סקירות ומודלים ועדיין נחקרים. ולכן חשוב לי לומר: אין כאן הבטחה ש"אם רק תירגע, הכאב יעבור". לפעמים יש גם בעיה מבנית שצריך לטפל בה, ולפעמים צריך רופא.

איך אני עובד עם זה

אני מתחיל תמיד בבדיקה של הגוף: איפה כואב, מה מחמיר ומה מקל, איך נראית התנועה. במקביל אני שואל על שינה, על עומס ועל מה שקורה בחיים. לא כדי להסיט את הדיון מהכאב, אלא כי לפעמים שם נמצא חלק מהתשובה.

הטיפול עצמו משלב עבודה ידנית, כמו טיפול ברקמות רכות, טכניקות אוסטאופתיות ודיקור יבש, עם שיחה וכלים ליומיום. המטרה היא לא רק להקל על הכאב במפגש, אלא להבין יחד מה מזין אותו ולבנות תוכנית שמתאימה לגוף ולשגרה שלך.

כשמישהו מגיע עם תוצאה של בדיקת הדמיה, אני מתייחס אליה ברצינות, אבל בודק אותה מול מה שאני רואה ושומע. ממצא שלא מתאים לתמונה הקלינית לא צריך להפחיד, ובדיקה תקינה לא אומרת שהכאב "לא קיים".

מה אפשר לעשות לבד

לשים לב לקשר: בשבוע הקרוב, לרשום בערב ציון כאב מ-0 עד 10, כמה שעות ישנת ואיך היה היום מבחינת לחץ. אחרי שבוע אפשר לראות אם יש דפוס.

להתייחס לשינה כחלק מהטיפול: שעת שינה קבועה, פחות מסכים לפני השינה, וחדר חשוך ושקט.

לפנות לרופא כשהכאב מלווה בחום, בירידה לא מוסברת במשקל, בחולשה או בהירדמות של גפה, או כשהוא מופיע אחרי חבלה.